fbpx

יציאה כיתתית ששינתה את חיי

לא הזמינו אותי ליציאה כיתתית.

החברים לכיתה באופן קבוע היו הולכים לראות סרט ולאכול המבורגר בימי שישי. הייתה תקופה שאני הייתי מוזמן גם. היינו נפגשים בספסל הפינתי של בית ספר ביאליק ומשם הולכים ברגל לקניון חולון.

פתאום לא הזמינו אותי.

הרגשתי רע. הרגשתי מנודה, הרגשתי שבא לי לקבור את עצמי ושאני לא רוצה לצאת יותר מהבית. הגעתי הביתה באותו יום שישי שראיתי שלא הזמינו אותי וישבתי מתחת לשולחן. אמא ראתה אותי ואמרה לי: “נמרוד, מה קרה?” ואני? בכיתה את החיים שלי. “נמרוד, מה קרה? מה עשו לך?” ואני סיפרתי: “לא הזמינו אותי. לא הזמינו אותי איתם. אני לבד. אין לי חברים.” תוך בכי רב. אמא אמרה לי: “תתלבש, אני ואבא באים איתך”. הלכתי איתם לספסל והם אמרו לילדים לכיתה: “תזמינו את נמרוד, כי אם לא, אנחנו נלך למורים ולבית ספר ונגיד שלא הזמנתם אותו ליציאה איתכם.” ההורים חזרו הביתה ואני נשארתי שם. הלכתי איתם ל”יציאה”. אמרו לי: “אתה מלשין” אמרו לי: “אתה עכשיו מחכה 10 צעדים ורק אחר כך אתה הולך אחרינו.” וכך היה. כל מה שהם עשו אני עשיתי 10 צעדים אחריהם, אחרון. החוויה שעברתי שם הייתה כל כך מבזה. ואני ילד!!!!!!!!! לראות את כל הבנות, שאומרות בלי לדבר “כן, שנמרוד יהיה לבד” זה אכל אותי מבפנים. זה בידד (מלשון “בדידות”) אותי מבפנים.

הרגשתי חרטה וצער על ששיתפתי את ההורים שלי

על ששיתפתי את ההורים שלי כי הסבל שסבלתי באותו יום שיצאתי איתם היה ממש הרסני. הרגשתי מגעיל, עצוב ובעיקר בודד עם כל מה שקרה. אחרי שבוע, יום שישי הגיע, ושוב לא הזמינו אותי ליציאה כיתתית. הגעתי הביתה יום שישי אחרי הלימודים ונכנסתי שוב מתחת לשולחן, ספוג דמעות ואמא עוד פעם שואלת: “נמרוד, שוב לא הזמינו אותך?” הרגשתי שאין לי לאן ללכת, שאין לי למי לפנות. שזה אני לבד כאן בעולם. ויותר מזה, אף אחד כבר לא יכול לעזור לי. ואמרתי לה: “לא משנה”. לא סיפרתי לה את האמת. היה לה מנהג לתת לנו כסף לפי הגילאים לאחותי 20, לי 50 ולאחי הגדול 200. באותו יום שבכיתי, ביקשתי מסבתא 200 ₪ ימים יגידו שסבתא הייתה המלאך ששמר עליי. שכיוון אותי והראה לי את הדרך הנכונה במעשה הזה.

לקחתי את הכסף ויצאתי שעה לפני שהם נפגשו.

הלכתי למקום המפגש, הספסל (שהאריך לי את הדרך לקניון) רק כדי להרגיש שייכות, להרגיש שייך. מהספסל הלכתי ברגל לקניון, ראיתי את הסרט “דינוזאור” שהיה אז באקרנים ולאחר מכן הלכתי לאכול בברגר קינג ארוחת ילדים. החוויה שעברתי הייתה מאד עוצמתית במובנים שאני מודע אליהם היום. כי, בהלוך הייתי לבד. לבד לגמרי. גלמוד. לא סיפרתי לאף אחד מה אני עושה. עשיתי לבד. ובכיתי. בכיתי המון. בהלוך אני בכיתי כמו שבחיים שלי לא בכיתי. ראו עליי דמעות כל מי שעבר מולי. בחזור הרגשתי חזק, הרגשתי שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. ולמה? כי בחרתי להמשיך. בחרתי לעשות. בחרתי לקחת את החיים שלי בעצמי. הבנתי שאני חייב להתמודד.. כי אם *אני* לא אתמודד אני לא אהיה קיים. מאז, הרבה פעמים בחיים חשתי שאני לא יודע מה לעשות כשאני נתקל בסיטואציות רגשיות. שאנשים לא מבינים אותי, שהם לא באמת “אמיתיים” איתי. שאני לא מובן ושהם לא מובנים לי. ומהרגע שהחלטתי שאני לוקח את הקושי ואני עושה ממנו דברים חיוביים בעצמי כי אני בחרתי שזה מה שיהיה, אז אני יכול לגבור על הכל ולהכריז ניצחון על הרגשות הרעים.

וכך התחלתי לשקם את הרגשות שלי

התחלתי לדבר לעצמי כאילו אני אצל פסיכולוג התחלתי לחשוב ולהגיד לעצמי: “טוב נמרוד, מה אתה יכול לעשות כדי להרגיש יותר טוב עכשיו?” “טוב נמרוד, מה אתה יכול לעשות כדי להתקרב לאנשים?” “כדי שאנשים יאהבו אותך” “כדי שאנשים ירצו להיות ליידך?” ומה שעשיתי זה כתבתי את הכל והגשמתי. התחלתי לנגן בגיטרה (למדתי לבד), פתחתי להקה בבית הספר קראתי הרבה מאמרים על פסיכולוגיה גברית ופסיכולוגיה נשית הבנתי מה אני יכול להגיד שיכול לגרום לאנשים להקשיב למה שאני אומר למדתי איך להסביר לאנשים את המסגרת שלי למדתי על עצמי מה אני אוהב ומה אני לא אוהב משכתי לחיים שלי את האנשים שאני בוחר שיהיו בסביבה שלי התחלתי לשיר, והצטרפתי ללהקה הייצוגית של העיר חולון ששמה היה “פופיק” והלהקה הייצוגית של העיר בת ים: “צליל ים” (הלהקה הצעירה) וגם “קול הים” (הלהקה הבוגרת). התחלתי לרקוד סלסה קובנית, ולמדתי עוד סגנונות ריקוד נוספים עשיתי קורס מדריכים לריקודים לטיניים במדיה נוצ’ה באוניברסיטת ת”א והחברה הראשונה שלי הייתה בגיל 16.

כל אירוע רגשי מאותה הנקודה של הביזיון שהיה לי בבית הספר

לימד אותי עוד ועוד על האינטליגנציה הרגשית שלי על היכולת שלי לדבר אל עצמי ולהפיק את החיובי מכל דבר. למדתי להיות חזק, אמיץ, מקשיב, מכיל, מודע ליכולות, בעל ביטחון עצמי, כריזמתי ועוד ועוד ועוד והדבר הכי חשוב: בעל מודעות רגשית לניהול הרגשות שלי והרגשות של הסובבים אותי, של ההורים שלי, של המשפחה שלי ושל החברים שלי.

וזה מה שאני עושה היום

מאמן לפיתוח אינטליגנציה רגשית, מכל הלב.

גם ביוטיוב:

"המוח שלנו הוא מוח הישרדותי. אינטליגנציה רגשית היא הדרך לעקוף את המוח ההישרדותי ולאפשר לעצמנו לנהל את הרגשות בהצלחה."
נמרוד יוספיאן
מאמן לפיתוח אינטליגנציה רגשית

כתיבת תגובה